כחול ולבן

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות ה-66 למדינת ישראל

 

 

בין הספרים הישנים שקיבלתי פעם מסבתא של בעלי (שרה מרגלית ז"ל)

גזיר עיתון מ-1957 ומאחוריו בכתב ידה "גדלות האדם והרוח"


 

אב שכול כותב לראש הממשלה דוד בן גוריון:

"אני אחד מאותם 150 בתי אב ששכלו את בניהם במאורעות האחרונים.

בני יחידי יאיר, נפל בקרב על רפיח ב-1.11 והוא רק בן 20

זאת אגיד לך. עם כל הכאב שבליבי על אובדן מאור חיי,

שום טיפה של תרעומת לא מכערת את כאבי העמוק.

והחשוב יותר האמונה שלי,

שלו בני גם ידע מראש על הגורל הצפון לו,

לא היה נרתע אף לרגע מלכת בדרך בה הלך ולחם.

אתה, אשר נפל בגורלך לשאת באחריות כבדה לעמנו ולהכריע

בדברים הקובעים גם את חיי בנינו ושלבך דוי על כל נטע צעיר שנגדע-

הנך זקוק אולי לנחמה ועידוד לא פחות מכל אחד מאיתנו, האבות והאמהות השכולים.

אבוא על שכרי אם דברי יקלו במה שהוא על מעמסת לבך ויוסיפו לך אומץ וכח".

שלך בידידות משה עומר, משמר העמק.

...

 

המכתב מדהים ומזעזע ואני חושבת על הקשר שלנו אל הארץ, אל יושביה, אל ילדנו...

במסלול בו עברנו מהילדות הסולידרית, מתנועות הנוער הלאומיות,

אל השירות הצבאי המלא פאתוס, אל הטיולים בעולם והמפגש עם תרבויות אחרות,

אל ההורות וההתלבטות בתכנים אליהם נחשוף את ילדינו והדרך בה נגדל אותם

ועד לעכשיו,

הזמן בו הם מגבשים דעות בעצמם ובני דורם עובדים איתנו בעבודת האדמה.

 

בדרך נשחטו המון פרות קדושות ונופצו מיתוסים בנושאים הקשורים לציונות ולמולדת

ואולי זוהי דרכה של אידאולוגיה, להשתנות ולהתגלגל מדור לדור בגלגל הרעיוני

בכל מקרה משהו בדרך פגע ביסודות עליהם גדלנו וקרע את הברור מאליו לגזרי ספקות

ולפעמים דווקא המשהו הזה מדגיש את עומק וחשיבות השורשים שנטענו.

 

 

כל שנה בתקופה הזו עולה הכעס על פאזל השואה, השכול, כתובות האש, החגיגות והזיקוקים

כל שנה החלקים מתחברים והופכים לתמונת חיינו במקום הזה.

העצב, האשמה, הגעגועים למי שאיננו, השמחה על היש, ההבנה וחוסר ההבנה,

אנחנו וההם וכולנו פה ביחד.

במהלך השנים הגבולות מתגמשים ופתאום יש מקום לכל הרגשות ולכל הדעות.

 

 

 

יש בינינו, העובדים בחווה, שחושבים כך או אחרת ואיכשהו הויכוחים בענייני הארץ הזו

קולניים ומחממי דם עד שלפעמים בית האריזה רוטט מעצבים.

אבל מה שבטוח שהיום הקשר שלנו לאדמת החווה לא נגוע במושגים של לאומיות או ציונות

הוא נובע מרצון ליצור מקום עבודה אחר שהטבע, האוויר, בעלי החיים והאדם נוגעים בו אחד בשני

ולומדים לכבד אחד את השני, לבנות מסורת שמאמצת ערכים של חברות והוגנות,

ויחד עם זה צריך להודות שגם אנחנו עם כל הכוונות שלנו רק עוד נקודה בזמן.

היסטוריית העמק ספוגה באירועים, דבורה, סיסרא, גדעון, ההלניסטים, הערבים, הביצות, הקדחת

והחללים של המלחמות שלנו. אנחנו כאן בזכות מי שהיה ומה שהיה ועל אותן אדמות יהיה מה שיהיה.

אבל בינתיים בזמן שלנו, בדרך שלנו, בגן המקסים שהקמנו כאן אנחנו רוצים לעשות טוב.

 

 

על מילותיו של דידי מנוסי וודאי כולנו נסכים:

"אלף פרחים עוד משמחים כל לב בשלל פריחות
מי שהלך הוא לא יראה זאת לעולם".

 

 

 
טוב השדה - הארגון לחקלאות ביולוגית אורגנית בישראל

אגריאור - פיקוח ואישור של תוצרת ומוצרים אורגנים

מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר