חלוצי האלפיים

בימים האחרונים אנחנו אוספים את אחרוני תפוחי האדמה.
האדמה חמה ויבשה ואנחנו מזיעים, עייפים ובעיקר מקטרים. דיברנו על כך שלמעשה קיבלנו מן המוכן.
המתיישבים הראשונים שהגיעו למרחביה סיקלו עבורנו אבן אחר סלע בדיוק באותו מקום.

לפני עשרים שנה עוד אפשר היה לפטפט עם אנשי העלייה הראשונה בצרכנייה ובבית הדואר הקטן.
גברים ענקים, שזופים ושריריים עם חזון בעיניים וטורייה על הכתף.
נשים ענייניות בבגדים אפורים ומתכונים המשתנים רק פעמיים בשנה, על פי הגידולים העונתיים.
דור מרתק שמתנהל סביב אידאולוגיה אחידה. כך זה נראה בעיניי כנערה.
הוקסמתי ולא יכולתי שלא להעריץ ולקנא באמונה בצדקת הדרך.
הייתי מנסה להבין מה הניע אותם לעזוב את השדות הירוקים של הארצות הקרות היפות
ולהגיע לעמק יזרעאל, לאדמה הקשה, העקשנית והלוהטת.
להיפצע יום אחרי יום מהרגבים החדים ולהמשיך לחרוש ולתלם את גושי הצחיחות בעוני ובעמל.
מה עומקה של נחישות והתמדה? מה התועלת האישית של הדור ההוא?
בעיקר אהבתי לדבר עם שרה, סבתא של בעלי. היא הייתה בעיניי אשה חכמה ומרתקת, אשת ספר.
כשהבאתי להציג בפניה את התאומות הקטנות שנולדו לי התפתחה ביננו שיחה מרתקת על העבר והעתיד.
באותם ימים דובר על הרחבה במרחביה. היא דיברה איתי על החשיבות בשמירה על המשקים החקלאיים.
שאלתי אותה על ערך האדמה בשבילנו, האדם כיחיד, נפרד מהאידאולוגיה הציונית.
היא סיפרה שהיא מאוכזבת מהדור המנוון שלי שנוטש, שמתלבט ושואל,
שמשרת את המדינה אבל מיד אחר כך מתבטל בארצות רחוקות,
שמרהט חדרים מבריקים לתינוקות רכים ומפונקים.
ואז כניסיון אחרון להכניס בי הבנה ציטטה מש"י עגנון:
"יותר ממה שראו את הארץ ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם".

נוף האנשים במרחביה השתנה. גם לנו, החקלאים החדשים האדמה היא מורה לחיים
ומקור לצמיחה, אבל אנחנו כאן ממניעים שונים, חסרי אתוס לחלוטין
והמשותף היחיד כרגע, בזמן העמסת תפוחי האדמה על העגלה
הוא בלון הרחמים העצמיים שניפחנו ביחד.

 
טוב השדה - הארגון לחקלאות ביולוגית אורגנית בישראל

אגריאור - פיקוח ואישור של תוצרת ומוצרים אורגנים

מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר