"זוכר אותה מהמכולת"

חצי לחם, חלבה במשקל, דג מלוח בנייר אפיה

מתי הבן מתחתן? מי עובר דירה?

זה לא היה מזמן כשהמכולת היתה הציר השכונתי, מקום המפגש

וגם האטליז והירקן והמאפיה והמספרה.

הכלכלה המקומית יצרה חוסן קהילתי,

כי תמיכה כלכלית מקומית יצרה היכרויות אישיות, מערכות יחסים והדדיות

החנווני היה השכן, הכרטיסן היה מכר, וכך כולם הכירו את כולם-

מי שנאלץ להיעדר מהבית ידע שיש מי שישמור על ילדיו,

כולם הגיעו לימי ההולדת של כולם והמתנות היו תמיד מהחנות של ג'ינג'י.

לא, הנוסטלגיה לא מעבירה אותי על דעתי,

כמו בכל תקופה היו ימים קלים וימים קשים,

אבל היום אני חיה בשפע ואני מרגישה חסר. קהילתי.

הכח של הקהילה היה במעורבות בין אישית ובמעורבות כלכלית,

בשמירת המשאבים בידיים של כולנו, באינטרסים משותפים.

בתקופה שאני נזכרת בה מטבע כסף יצא מהקהילה רק אחרי שהחליף כמה ידיים,

כל עוד הוא היה בקהילה יותר אנשים השתמשו בו וזכו בעדו לתמורה

ברגע שהוא יצא אל העולם הגדול הפסדנו משאב ונחלשנו.

הבעיה לא היתה בכך שמידי פעם הוצאנו כסף החוצה,

אלא שהוצאנו החוצה יותר מאשר הכנסנו פנימה, רוקנו את הקהילה מהדבק שלה.

מתי זה קרה?

בשלב בו הסתנוורנו מהשלטים הגדולים, מהקניונים ומהרשתות

חנויות בניחוח וניל עם רצפה מבריקה, מדרגות נעות, מכוניות בצבע מטאלי,

עולם נוצץ קרץ לנו בחוץ ואנחנו הושטנו ידיים רוצות, לגעת, להשיג...

נראה היה שהתלות שלנו בקבוצה פחתה ושאנחנו מתקדמים אל הסוף הטוב,

באושר ובעושר עד עצם היום הזה!

אז מה קרה? למה אני לא מרגישה ככה? למה הניכור הזה ביני לבין הקופאית?

זה לא שהיום עובדי הרשת הם לא מהקהילה שלי, אולי בכלל יש לנו ילדים באותה כיתה?

איך זה שעם כל הנוחות שלי, בית עם גינה, אוטו, כלים יפים, בגדים ריחניים בארון,

פינוקים ומתנות יש לי פחות שעות פנאי, אני מכירה פחות את הילדים שלי,

אני נפגשת פחות עם החברים שלי, עם המשפחה שלי?

אולי נהפכתי עבד לרצונות החומריים והלעולם לא ממומשים שלי?

נראה שככל שהתרחקנו מהקהילה איבדנו את כוחה של הכלכלה המקומית

ואיתה את ה"יחדיו", את הקשר, את האכפתיות אחד מהשני.

החוסן הקהילתי הינו משאב משמעותי וחיוני התורם לתחושת שייכות ושותפות,

ביום יום הוא נעים, אבל הוא הכי חשוב בעיתות משברים אישיים, משפחתיים,לאומיים.

הסולידריות היא רשת ביטחון עבור הילדים שלנו וגם עבורנו בזקנתנו.

הערבות ההדדית, החמלה כלפי הזולת, כלפי בעלי החיים, כלפי הסביבה,

הם ערכים חשובים אותם ננחיל לילדנו רק ע"י דוגמא אישית.

לפני שלוש שנים בדיוק, ישבנו כל החבורה בסוכה ודיברנו על עצמנו ועל קהילה.

אנחנו צמודים אחד לשני מהילדות. כמה משפחות שביניהן אהבה גדולה וערבות הדדית.

מידי פעם מישהו מצרף מכרים נוספים לטיולים, למפגשים וזה תמיד כל כך נחמד לכולם.

ובכל זאת בסוף הערב כל משפחה נכנסת חזרה לקופסא שלה,

הילדים נכנסים לקופסא שבתוך הקופסא, המתבגרים בוהים בקופסא שבתוך הבתוך,

קיבלנו את מנת הקהילה שלנו, נצא שוב מהמחילה במפגש הבא...

דיברנו על איך יכול להיות שלא הזמנו לסוכה את השכן שיושב עכשיו בחצר השנייה על הנדנדה

איך הוא אפילו לא חשב להציץ לנו אל תוך הסוכה?

הוא עושה עצמו לא רואה ולא שומע ואנחנו מוגנים מפניו בכח גב המעגל שיצרנו.

מוגנים מפני מה? מי פה האויב?

ברגע שהתחלנו לדבר זה התחיל להפריע יותר ויותר לשלווה המדומה שלנו,

איך זה שאנחנו לא "פורצים" את גבולות הקהילה שלנו למשתתפים חדשים?

הגיע הזמן שנכיר את הקהילה שלנו, שנחזק אותה ושניצור סביבה תומכת.

החלטנו ביחד לנסות לחזק את עצמנו על ידי חיזוק הכלכלה המקומית שלנו.

לא מדובר בגבולות טופוגרפיים, הגבולות הם אנושיים בלבד-

כבר שלוש שנים אנחנו מעבירים כסף רק לאנשים פרטיים ובעלי משפחות,

מדירים רגלינו מתאגידים, מרשתות ענק ומסביבת תעסוקה פוגענית.

אנחנו שומרים על הפרט והפרט שומר עלינו,

אנחנו מתקרבים אל הפרט והפרט מתקרב אלינו. וואלה, אנחנו הפרט!

מכולת אצל אסי, ספרים יד שנייה, עיסוי אצל מיכל "ידיים אוהבות",

טיפול לרכב אצל תלי וליאת, מסתפרים אצל אפרת,

רפלקסולוגיה אצל תמר "עקב לצד אגודל", דיקור אצל צפריר,

קארטה אצל פייגה...לא שכחנו אף אחד, סילחו לנו הרשימה עוד ארוכה וטובה

והמשותף לה- כולם הפכו לשותפים, לערבים, ללקוחות, לחברים.

אסי מהמכולת לדוגמא חוזר ומדגיש שהעניין שלנו באורגני ובשימוש חוזר מוזר לו

אבל הוא מוקיר את הערבות ההדדית ואת החברות שנוצרה

ולכן פעמיים בשבוע הוא מגיע אל החווה ביוזמתו

ופורק אצלנו את עשרות הארגזים הטובים שהצטברו אצלו במכולת.

כי זה חשוב לנו ולכן חשוב לו.

ככל שנצרף לקהילה שלנו עוד ועוד חברים, רשת הביטחון שלנו תהיה צפופה יותר

ובעזרתה נחזק כלכלית וחברתית עוד משפחות ואת עצמנו.

כשהרשת צפופה היא אוחזת היטב את המשאבים הקהילתיים הנחוצים לילדינו ולנו,

איפה שנשמרים ערכים של חברות ואכפתיות יש פחות תופעות של בדידות, חשדנות, דיכאון...

יותר קל לחלוק בהסעות לחוגים, נעים לפנק יולדת בשבוע מטעמים, משמח להזמין שכן לסוכה

או לקבל בשמחה עזרתם של חברים טובים שעוזרים לשמור על שדות החווה בלילה.

ולא. באופן מפתיע החיים לא נהפכים ליקרים יותר,

להיפך, לזולים יותר, נוחים ונינוחים יותר.

קהילה חולקת גאווה, דאגה לכל פרטיה, ידע עובר מאדם לאדם,

התינוקות שלנו זוכים להכיר יותר מבוגרים שאוהבים אותם,

מטרות משותפות (גינה קהילתית למשל) מוצאות ידיים משתתפות,

בקהילה טובה הפרט ירגיש כבוד עצמי ומוטיבציה לתרום את חלקו.

ערב סוכות זה זמן מעולה להתחיל!

קהילה מתחילה בטפטופים...קונים רק אצל אנשים פרטיים

ואצל עסקים קטנים שמקפידים על העסקה הוגנת ולא פוגענית.

זו בחירה אישית להשתתף במחאה נגד הקוטג' או דווקא כן לקנות קוטג'

העיקר שאם כן, את הקוטג' תקנה בחיוך לעבר חבר בקהילה, החנווני במכולת ליד.

בכל יום אומרים לחברים לעבודה בוקר טוב עם חיוך ענק, זה צדק חברתי!

שינוי קטן פתח אצלנו דלת לכח גדול, לחוסן, לתמיכה, להדדיות, לאכפתיות...

אנחנו ממליצים. והסוכה שלנו? פתוחה כל ערב ולכולם יהיה מקום.

"וכששלומית תאמר
הביטו, זה נגמר!
יקרה דבר נפלא פתאום:
יבואו השכנים
כולם בהמונים -
ולכולם יהיה מקום"

נעמי שמר

קהילתיות נוסח שנות השבעים, מכתב שכתבתי.

 
טוב השדה - הארגון לחקלאות ביולוגית אורגנית בישראל

אגריאור - פיקוח ואישור של תוצרת ומוצרים אורגנים

מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר