משל הנמלה

מי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב?
מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רַב?
וּמִי יַשְׁקֵנוּ כּוֹס חָלָב?

לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה?
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
עַל כֵּן נַעֲבֹד, עַל כֵּן נַעֲמֹל
תָּמִיד, בְּכָל יְמֵי הַחוֹל.
כָּבֵד הָעֹל, נָעִים הָעֹל!
וּבְעֵת הַפְּנַאי נָשִׁיר בְּקוֹל
שִׁירֵי תּוֹדָה, שִׁירֵי בְּרָכָה
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!

בילדותנו חינוך היה חינוך!

מידי כמה ימים שרנו את שיר העבודה והמלאכה של חיים נחמן ביאליק,

כך הגננות הבטיחו את עתידנו כדור יגיע כפיים אך לא יגע,

כוח יצרני, תורם למשק ולחברה ומאושר בחלקו.

זה כנראה חילחל...

כי בכל פעם כשמישהו מגיע לחווה ומתרשם מהחריצות שלנו

אני מיד מרימה איזה ארגז או שק...

שיהיה לו ברור שכאן זה המעוז האחרון של ההתיישבות העובדת.

העובדת קשה. עבודת כפיים. עמל יזע ודמעות.

הבוקר ביקרה אצלנו שרה, הגננת שלי,

היא התפעלה מההצלחה המסחררת-

"אשת עבודה, אשת משפחה, איזה יופי, כל הכבוד!"

אבל האמת שבכל זאת עברו כבר כמה שנים מהגן

ואני כבר קצת מכירה את הפער הזה בין התדמית שיצרתי למי שאני באמת,

וכבר נהיה לי כבד לסחוב את התדמית יום יום מהבית אל החווה

ולהבריק אותה עד סוף היום. זה גם לא ממש מצליח לי,

אני מתפרצת דרכה החוצה בצבעים דהויים...

הרי אם יש מישהו שמקדש את הפנאי בלי רגשות אשם זו אני.

במשך השנים שיכללתי את הפנאי ככה שלמסתכל מהצד יראה שאני כל כך עסוקה

שהוא יבחר לא להטריד אותי בזוטות של יום יום.

שעות הפנאי האינסופיות שלי יכולות לעבור בלי בעיה בבהיה באיזה קן חרקים

או נסיון להבין למה התכוון המשורר באיזשהו שיר.

האמת נאמרת פה! אני בנאדם עצל. אז זהו-

התהליך היה קשה ועכשיו כשקילפתי את הסוד מעלי כל כך התעייפתי

שאני הולכת אל הנמלה להעביר כמה שעות של עצלות ומנוחה

לחי צמודה לאדמה כך שאפשר לשמוע את המולת הקן. פועלות, זחלים, מלכות, זכרים.

שבילי זרעים ופירות הנטמנים עד עומק שלושה מטרים וברוחב עשרות מטרים במחשכי מחילות וחדרים.

ראה דרכיה וחכם אמר שלמה המלך ואני מתבוננת ורק מתקשה יותר.

אני רואה את הפועלות העמלות, חופרות, סוחבות, אוגרות, מאכילות, מגוננות, מטפלות, מנקות-

חיות עד שלוש שנים של פרך- האם הן מבטלות עצמן להנאתן לטובת הכלל?

אני חושבת על המלכה, חיה מעל עשר שנים במחילה מחופה אבן גרניט בסגנון פוסט מודרני

וממתינה למחול הכלולות, המפגש השנתי עם הזכר- עשירה. אבל מאושרת?

והזכר הבוקע לקראת עונת ההתייחדות, אוכל, מזדווג ומת לאחר כמה שבועות- בטלן? נהנתן?

קטונתי כנמלה.

הנמלה הפועלת היא חרק, שלא כמותי היא עובדת מתוך אינסטינקט ולא מתוך מחשבה.

ובינינו, בני האדם אין פועל מוחלט המבטל עצמו למען זולתו לשם עבודה בלבד.

לכן זה לא משנה לכמה שירי עבודה ומלאכה נחשפתי, אני אמנם פועלת אבל אדם עצל

וככזה לא נראה לי הוגן לדרוש ממני ללכת ללמוד מוסר מן הנמלה,

כי הנמלה מסורה לעבודה ובאופן מוסרי לא מתוכנתת לשעות פנאי.

בימים של טרום קיץ אנחנו פוגשים מליוני נמלים עמלות מעל האדמה,

החקלאים ממהרים להדביר אותן לפני שהנזק יהיה כל כך גדול...

אבל בעצם למה לנמלים יצא שם של מזיק חקלאי?

בעיקר מכיוון שהן אוגרות קילוגרמים של תבואה אל תוך הקנים ופוגעות בשלמות השיבולים,

אבל למעשה הפעילות הנמלית מכניסה אל האדמה חומר אורגני מתפרק ומדשן.

גם המעברים והמחילות לא מהווים חללים שחושפים וממיתים את השורשים כפי שנהוג לטעות

אלא מאווררים את הקרקע ומחדירים אליהם אוויר לנשימה.

ההתרחשות כולה מעודדת פעילות של פטריות וחרקים מייטיבים המפרקים את התוצרים האורגנים

ומחדשים ומעשירים את הקרקע בחומרי הזנה איכותיים.

ואם בכל זאת בא לנו להתערב אפשר לבחור לצפות מלמעלה בהתרחשות המרתקת.

ואיך בכל זאת מגרשים נמלים שהגיעו אלינו הביתה?

תולים שלט גדול: "אין כניסה לנמלים"!

ואם לא עוזר מפזרים בפתחים ובשבילים אבקת צ'ילי, אבקת קינמון, עלי לענה, תמצית קליפות הדרים,

קמח תירס או שפשוט מחכים עד לחורף...

ובחורף הנמלים מתכנסות
מתנועעות ברכושן ומכלות לאט
את הרכוש ואת החורף מכלות
לאט, לאט.

יונה וולך

 
טוב השדה - הארגון לחקלאות ביולוגית אורגנית בישראל

אגריאור - פיקוח ואישור של תוצרת ומוצרים אורגנים

מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר