הדייג וזית הזהב

אוקטובר 2010, עונת המסיק בעיצומה, אני אוהבת את העונה הזו. העלים במטעים מקשקשים, ערימות זיתים ועלים, מגדלי הזיתים השזופים מתרוצצים ומסתודדים, שוקלים מיכלים, ממהרים...הימים תמיד יפים בעונת המסיק ויש הרגשה של אחדות ושל סיפוק. בעיקר השנה. השנה היבול בשיאו והתקוות ממריאות. כמו בכל שנה אני מטיילת בין החקלאים, בוחנת ולומדת.

היום שאלתי חקלאי ותיק, בן 82, איך זה שאני זוכרת שלפני 20 שנה, כשהשטחים היו קטנים יותר קטיף הזיתים נערך מספר שבועות בכל מטע והיום תוך שבוע מסיימים לקטוף את כל המטעים במושב. הרי השיטה לא השתנתה. במרחביה עדיין קוטפים בידיים חשופות.

הוא הסביר לי איך היום הדברים מתנהלים: התוצרת נמכרת למפעל (שימורים או שמן, בהתאם לזן הזית). המפעל דורש פרי יפה, בשרני וגדול. המפעל דורש ליום חמישי הכול...במסה...המפעל לא מוכן להתעסק בטונים בודדים בכל יום...זה עניין של כוח אדם וזמן...זמן שווה כסף...הרבה...עובדים עולים כסף...אז שיעבדו מהר...עכשיו...ושיגמרו הכול...מיד...ופרי שלא עומד ביעדים, כלומר לא הגיע להיקף המילימטרים הנדרשים נפסל. נפסל!...אין לו כניסה למפעל..הוא חוזר לחקלאי...כמו שילד חריג לא מתקבל בחברה...מה? ברור, לא? שיחפש מוסד אחר. ואם החקלאי רוצה למכור את התוצרת כדאי לו לעמוד בכללים ולייצר ילדים מושלמים...ולפטם את הפרי שלו, כן...ככה זה בבית ספרנו...ככה גם המשקל יהיה גדול ומגדל יוכל להרוויח וגם הפרי יזכה להיכנס בשערי המפעל המפואר ולהידחס לקופסת שימורים מבריקה ולעמוד בפודיום המכובד, על מדף המבצעים ברמי לוי, שופרסל, מגה, זול פה, זול שם...מה לא ברור?

וכך אמר לי החקלאי: "מגדל זיתים מתפרנס שנה שלמה מעונת המסיק. מה נשאר לו לעשות? לעמוד ביעדים".

"מה זה אומר"? שאלתי.

"התנהלות אגרסיבית", הוא ענה. "נותנים הרבה יותר מים ודשן, הרבה יותר ממה שהעץ צריך ואז הפרי גדל יותר, מרססים במסות את העלווה והפריחה ומזרזים גדילה".

"מה עם בזבוז מים?, שאלתי, "מה עם שטיפה של מינרלים חיוניים סביב שורשי העץ? מה עם פגיעה בהעמקת שורש ובחוזק העץ"? "מה עם בריאות הצרכן"? "צמצום רעלים"?

"גם זה", הוא ענה. "זה המחיר הכבד שכולנו משלמים וגם איכות הפרי והטעם ובעיקר המסחור".

פתאום נזכרתי בסיפור על הדייג ודג הזהב, זוכרים? הדייג הפשוט שהצליח לדוג דג זהב? הדג הבטיח למלא את כל משאלותיו של הדייג בתמורה לחיי חופש והדייג שחרר אותו. אך כשאשת הדייג שמעה על כך היא דרשה מהדייג לחזור לדג ולדרוש כסף ובית וארמון ומשרתים... ועם כל בקשה הים סוער וגועש עד שלדג נמאס מהאופי החמדני ולוקח לדייג ולאשתו את כל מה שקיבלו.

הרגשתי איך כולנו נהיינו בשנים האחרונות נאמנים לאשת הדייג, לבעלי ההון, לתאגידים לרשתות ולמותגים.

מדובר על זית, זית קטן, משהו בסיסי ופשוט, כמו שהטבע התכוון. בלי שבדרך מהעץ לפה שלי יירמסו עצים ועשבים, יישטפו מהאדמה המינרלים הנחוצים לעץ, חקלאים יושפלו ומנהלים עשירים יאיצו עובדים קשי יום מאחורי פס הייצור לצמצם משכורת מינימום לפחות שעות. איך אנחנו משתפים פעולה עם התנהלות כזו? ומה החמדנות תביא איתה?

פגיעה בשורשי העץ, במיקרואורגניזמים שבתוך הקרקע, איכות הקרקע, חוזק העץ, אובדן אוכלוסיות של בעלי חיים מקומיים, איכות פרי ירודה וטעם תפל. ומכיוון שכולנו משתתפים במשחק גם העמקת פער המעמדות ועבדות לתרבות העוד ועוד וגם אני רוצה.

סיפרתי לכם שקניתי זית של איב סאן לורן? או שאיב סאן לורן כבר לא מותג?

 
טוב השדה - הארגון לחקלאות ביולוגית אורגנית בישראל

אגריאור - פיקוח ואישור של תוצרת ומוצרים אורגנים

מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר